מאת: אברהם פכטר עו"ד
שתי ידיעות של התקופה האחרונה, יש בהן כדי לייצג עשרות מקרים של העבר, בתחום הענישה, הבלתי נסבלת, חריגה לקולא של מערכת המשפט. הכוונה אינה רק לשני המקרים המובאים לעיל, בתחום תאונות הדרכים, אלא גם בתחומי עבריינות אחרים, כמו תאונות נשק, משחקי נשק (נוסח משחק איציק), שימוש בלתי חוקי בנשק, עבירות של פגע - וברח, סכסוכי שכנים אלימים בנשק קר או חם, תקיפה של בריונים, שוד קשישים, או התעללות פיזית ונפשית בחסרי ישע, אלימות בקרב הנוער ובעיקר נוער הבליינים בסופי שבוע בפאבים, דיסקוטקים וכבישים - והרשימה עוד ארוכה.
אז נכון, שיש את הכלל הידוע, הישן והמבוסס, המצוטט ע"י כל עורך דין מתחיל, שהעונש מוטל על "כל מקרה לפי נסיבותיו" - ואין לעשות הכללה. זה נכון - אך לא מדויק, כי מול הכלל או העיקרון הכללי הזה - ניתן בקלות להעמיד את עקרון טובת הציבור, העדפה של אינטרס הכלל על אינטרס הפרט, עיקרון ההרתעה האישי והכללי, ואת עיקרון העתיק הידוע, למען יראו ויראו.
העיסוק בתורת הענישה, הוא מסובך, עדין, בעל השלכות חברתיות ומוסריות כבדות משקל. ספרים רבים נכתבו על כך, ומומחים לקרימינולוגיה בכל העולם, ומתפרנסים יפה עד עצם היום הזה. כל ניסיון, להרכיב או לפרט טבלת ענישה כללית, כדי שתשמש בסיס לענישה, כבר נוסה, הומלץ אך עדיין לא הצליחו ליצור קוד ענישה כללי שיענה על כל סיטואציה שהחיים מכתיבים.
יחד עם זאת, יש כללים מנחים, יש תקדימים משפטיים מנחים ומחייבים, שעל כל שופט לקחת בחשבון ולהתחשב בהם - ויחד עם זאת להשאיר לו מרחב תמרון, לשיקול דעת ענישתי. לא לחינם, טוענים שופטים בכל הדרגים, אנשי משפט ואקדמיה ששלב הענישה וגזירת העונש, הוא השלב הקשה ביותר, המסובך והעדין ביותר במשפט.
ליד לבטים אלה ולפעמים מולם, מתייצב הציבור, המשפחה הנפגעת, האלמנה, היתומים, והדרישה של החוק לענישה מרתיעה. תפקידו של השופט להתלבט אבל בסופו להחליט, בהתחשב בכל האלמנטים של המקרה ושל האדם העומד לדין. כמובן, שעבר נקי, תרומה לחברה, חיים נורמטיביים, הודאה באשמה, חרטה, מצב בריאותי וכו'. הם נתונים שיש להתחשב בהם - אבל אסור לשכוח את דרישת החוק ואת ההרתעה המתבקשת. יש עבירות שאפשר לתת לאדם "הזדמנות שנייה", אך יש עבירות שהמעשה הוא בלתי נסבל ובלתי נסלח ע"י החוק והחברה.
אדם שגורם למוות בתאונה, כאשר הוא מסומם, שיכור, עייף, נוסע ברכב לא תקין, גונב רכב ובורח מהמשטרה ובמהלך המרדף גורם לתאונת דרכים - וכל זאת שהוא יודע, ער למעשיו, או מתעלם מהם, מה שקרוי בשפה משפטית "עוצם את עיניו", הם בלתי נסלחים - והעונש צריך להיות בהתאם. כלומר: מאסר בפועל ממשי + שלילת רישיון לצמיתות או לתקופות ארוכות.
משך שנים גרימת מוות ע"י תאונה לא נחשבה, משום מה, לעבירה רצינית. הדבר היה דומה למעין עבירה של "צווארון לבן" שלא מחייבת ענישה כבדה ומאסר.
משום מה הטעות הזאת השתרשה יותר מדי, בתודעת המערכת המשפטית והגיעה העת לשנותה ובהקדם.
יש להדגיש בפני השופטים והמערכת המשפטית, כי מתן רישיון נהיגה שווה למתן רישיון החזקת נשק. מי שנוהג ברכב - מחזיק באקדח, טעון לא נצור, ועל בתי המשפט לטפל בסוגייה בהתאם.
כאשר מדווחים, לרוב אחרי תאונות קטלניות שלנהג גיליון הרשעות מרשים, או שהוא נוהג ברכב כבד, שאין לו רישיון עליו, או לא הוכשר לרכב מעין זה, הדבר זועק לשמיים ונשאלת השאלה איפה המערכות המתאימות שצריכות לפקח על כך.
כאשר נהגים של רכב ציבורי, כמו מסיעי ילדים, לא עומדים בתקן של שעות נהיגה, מספר האנשים/ילדים, שמותר להסיע ברכב, יש לנקוט ביד קשה ומרתיעה.
כלל זה נכון, גם לגבי עבירות פליליות אחרות, שיש בהן אלמנטים של סיכון ציבורי או אישי. בית משפט או שופט שמרחם על עבריין כזה, גורם נזק ציבורי או מייצר סכנה ציבורית עתידית.
כך, כאשר משחררים גברים אלימים חזרה לבתיהם, ילדים שעוברים התעללות פיזית ונפשית, חזרה למשפחה או שחרור מוקדם או בערבות או מאסר על תנאי- למבצעי עבירות מין, אנסים, פדופילים ודומיהם - החברה יוצאת נענשת על לא עוול בכפה.
משך שנים הייתי בין המשפטנים שהתנגדו באופן עקרוני, לתיקון החוק, שיקבע עונש מינימום בעבירות פליליות, מתוך ההנחה שהחוק ועונשו מספיקים לכסות את כל העבירות ויש להשאיר שיקול דעת שיפוטי לשופטים, במידה וימצו את הדין עם מי ומתי שצריכים.
לצערי, מתברר משך השנים, שיש הרבה שופטים שלא ניתן לסמוך על שיקול דעתם, ופירוט נימוקיהם, ויש לחשוב ברצינות על קביעת עונש מינימום, בקשת עבירות שיש בהן סיכונים לציבור ולביטחונם של האזרחים וביניהם עונש מינימום על תאונות דרכים עם נפגעים, פצועים והרוגים, עם מרווח מינימלי חריג לשיקול דעת שיפוטי. יש להחמיר עם בדיקות כשירות לנהגים צעירים, עם עברייני תנועה, כמו מבחנים פסיכוטכניים, מבחני אישיות ומעל כולם בקרה וביקורת אפקטיבית יותר על בעלי רישיונות נהיגה החל מנהגים ציבוריים, נהגי רכב כבד למיניהם וכך כלפי מטה, עד לרוכבי אופנועים ואופניים.
כבר אמרנו, שרישיון לרכב הוא רישיון לנשק - ההתייחסות לכך צריכה להיות דומה, הן ע"י רשויות החוק והן ע"י בתי המשפט. על הפרקליטות לערער, בכל מקרה של עונש חריג ולצפות שבית המשפט המחוזי או העליון יתקנו את המשגה.
ואם כל זה לא עוזר - תמיד אפשר לחזור לחקיקה של "עונשי מינימום" - שזה מהלך לא רצוי אך לפעמים בלתי נמנע.
שרת המשפטים, גב' ציפי לבני ומשרדה, מכינים הצעות לחקיקה מתקנת בתחום זה - ונראה כי גם הם התייאשו משיקול הדעת של השופטים המקילים והרחמניים.
ובנושא זה - מערכת המשפט יכולה לבוא בטענות רק לעצמה לאור התוצאות העונשיות הלא אחידות והמביכות. כמו כן לא ניתן להסכים למצב בו, העונשים תלויים בשופטים מסוימים, באזורים מסוימים או ערים שונות. לא צריכה להיות אחידות אך גם פערים ושוני מביך הוא מצב משפטי לא תקין שיש לתקנו.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
